חמץ שיש בו תסיסה.

לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַיהֹוָה לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא-הַלַּיְלָה הַזֶּה לַיהֹוָה שִׁמֻּרִים לְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם:

גרעין החטה מכיל שנים עשר אחוזים של חלבון הנקרא גלוטן (דבק בצק). כאשר מערבבים קמח החיטה במים מקבל הגלוטן את הבצק המאפיין גמישות וחוזק. לבצק כשמונים אחוז עמילן. עם הוספת שמרים לבצק, חיידקים החיים ללא חמצן, מפרקים את העמילן לסוכר באמצעות אנזימים. כך על דרך התסיסה החיידקים מתרבים ובדרך מפיקים את האנרגיה הדרושה להם. התוצאה, אלכוהול, דו תחמוצת הפחמן ומים. אז מתקבלת בועה של דו תחמוצת הפחמן הכלואה בתוך הגלוטן. בעת האפיה מתנדף האלכוהול, הגלוטן מתקשה, ונוצר לחם.

בעצם מתבקש היהודי שלא להוסיף שמרים ורק לבחוש ללא תסיסה ח”י דקות.

גַּם-עַבְדְּךָ נִזְהָר בָּהֶם בְּשָׁמְרָם עֵקֶב רָב:

קיים קשר בין גלוטן למחלות מעיים. אנשים שסובלים ממחלות מעיים כמו צלייק וקרוהן נמנעים מגלוטן.

כל השנה אדם אפוף ומוסתר מעיני הניצוצות דקדושה יען כי החמץ מסמא דרכו אליהם בשל חילוף חומרים. התסיסה הנובעת ממקור “עֵקֶב רָב” משל ‘ערב רב’ נדרש היהודי להמנע ובכך הוא חוזר לשורשיותו.

יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן:

חילוף חומרים מתרחש בנשימה ובשאיפה בדרך של שאיפת חמצן (אוקסי-גן הוא גן-שור) ובנשיפת דו תחמוצת הפחמן (קרבון אחרת רקבון). האדם זוכה לקבל את החמצן על די המרת האור פוטוסינתזה לחמצן על ידי הצמחים בסוד “בעליו” והוא פולט חזרה דרך “קנהו” – הוא קנה הנשימה.

הֲיִנְהַק-פֶּרֶא עֲלֵי-דֶשֶׁא אִם יִגְעֶה-שּׁוֹר עַל-בְּלִילוֹ:

“בלילו” היא המחמצת האסורה בפסח.

(הִןֵ ) [הִנֵּה] אָנֹכִי בָּרָאתִי חָרָשׁ נֹפֵחַ בְּאֵשׁ פֶּחָם וּמוֹצִיא כְלִי לְמַעֲשֵׂהוּ וְאָנֹכִי בָּרָאתִי מַשְׁחִית לְחַבֵּל:

“חָרָשׁ נֹפֵחַ בְּאֵשׁ פֶּחָם” הוא בסוד ‘פחמן דו חמצני’. זכרו כי ישנם 365 יום חסר 7 ימי פסח מתקבל נח”ש. פעולת התא דורשת אנרגיה ממקור של אור + חום בגימטריה אר”ס. יחדו מתקבל מנגנון אנטי ארס נחש בפסח. אם תרצו, תא חי אינו מסוגל לאגור חשמל או חום ולהשתמש בזה מאוחר יותר. לפיכך נוצרה במרוצת הדורות מולקולת אי.טי.פי, אשר מכונה מטבע אנרגיה של התא.

לֹא-תַחֲרשׁ בְּשׁוֹר-וּבַחֲמֹר יַחְדָּו:

בערת החשמל תחילתה בשאיפת החמצן (הוא השור) המייצרת אנרגיה ובצורך באכסונה, זה קיום החומר של התא (הוא החמור). זכרו כי חמירא בארמית הינה חמץ. ויש להחמיר בפסח לבל יראה חמץ.

יציאת מצרים טומנת בחובה את רצון האדם להגיע לחירות, זה בתנאי גאולה בזמן בסוד “בעתה אחישנה”. הרי זו אינה יציאה שממנה לא חוזרים כי אם מאבק אישי וקבוצתי על מהות החיים כל החיים הנזקקים לצלילים הגבוהים של בירור ניצוצות דקדושה, שהם תנאי ליציאת ישראל ממצרים בהשאילם זהב וכסף ושמלות, לצאת ברכוש גדול. אם כן, זה אינו חומר רגיל כי אם אנרגיה טהורה שלא כל אחד יכול להחזיקה ולכבשה. אלו הם זכויות שמתי מעט יכולים לשמרם. היכולת לגבור על החומר, להתעלות מעל ולזכות את הנפש בשאר רוח, לשמור על הקיים, במובן חומר על טבעי שהוא מעל הטבע – זו היציאה אל החירות בדרך של עבודה פנימית. זהו רק תחילת השלב לספירת העמר בדרך של טוויה שתי וערב.

במהלך כל השנה אדם מתפיח את הונו, נוהג מנהג של עשירים – כסף בא לכסף. בפסח הוא נדרש לגבור על החומר, נדרש הוא להוציא יקר מזולל, טהור מטמא.

מובן שזאת עושים על ידי מעשר וצדקה, כוונות והשתדלות.

הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם אֲנִי יְהֹוָה בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה:

לָכֵן כֹּה-אָמַר יְהֹוָה אִם-תָּשׁוּב וַאֲשִׁיבְךָ לְפָנַי תַּעֲמֹד וְאִם-תּוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל כְּפִי תִהְיֶה יָשֻׁבוּ הֵמָּה אֵלֶיךָ וְאַתָּה לֹא-תָשׁוּב אֲלֵיהֶם:

פעולת החיידקים:

וַיַּכְרֵת יְהֹוָה מִיִּשְׂרָאֵל רֹאשׁ וְזָנָב כִּפָּה וְאַגְמוֹן יוֹם אֶחָד:

“רֹאשׁ וְזָנָב כִּפָּה וְאַגְמוֹן” אחרת ‘ראשו זנב כף הוא מגנו’ כידוע לחיידקים קיים דופן תא המגן עליו.

הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל יֹשְׁבֵי בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶם:

הִרְבִּיתָ הַגּוֹי (לֹא) [לוֹ] הִגְדַּלְתָּ הַשִּׂמְחָה שָׂמְחוּ לְפָנֶיךָ כְּשִׂמְחַת בַּקָּצִיר כַּאֲשֶׁר יָגִילוּ בְּחַלְּקָם שָׁלָל:

“יֹשְׁבֵי בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶם הִרְבִּיתָ” יען כי חלק מהחיידקים טובים וחלק רעים.

מולקולת אי.טי.פי, אשר מכונה מטבע אנרגיה של התא.

נדמה את מולקולת אי.טי.פי, אשר מכונה מטבע האנרגיה של התא – בחזקת אדם המסוגל לשהות במים שלא מרצונו לא יותר משתי דקות (שיא עולם עומד על שבע דקות), לומר זמן שבו הוא עדין מתפקד ויכול להתאושש הוא זמן שהית האוויר האצור בתא. זה מדמה את שבעת ימי הפסח. הזמן האצור שבו אדם מצמצם את עצמו הנדרש לחדש את עצמו כבטריה נטענת.

בין חמץ לחמצן

כל השנה, 365 יום אנו נושמים חמצן. מערכת הנשימה במהלך כל השנה קולטת חמצן ופולטת דו תחמוצת הפחמן, מדמה חמץ. כאשר פסח נמשך שבעה ימים, הרי 365 חסר 7 מתקבל 358 בגימטריה נח”ש. לומר, מערכת החמץ שומרת על הגחל הפנימי שבה כך שבפסח היא מתחדשת ובשל כך מתחילים לספור חמישים יום למחרת הפסח, זה ספירת העומר עד לקבלת התורה בו’ בסיון. למעשה מתקבל נ’-ח”ש בתקופת הפסח ממקום של ח”ש, זו נקודת התמצית הפנימית של החמץ.

 החיים חמוצים?

אם היו שואלים אדם: כיצד היית מתאר את החיים בין מר חמוץ ומתוק? מן הסתם מרבית האנשים בוחרים במתוק. מן סילוף של החיים או רצון לחיים אופטימים ללא דאגות. ובכל זאת, הבחירה היא בחמוץ – לומר כי החיים חמוצים, נעים בין מר ומתוק, הרי ברירת המחדל מחייבת את האדם ללכת בדרך הישר, בין החומות – כאשר החומה מימינם לחומה משמאלם, בדרך החרבה. בשורה טובה ממתיקה את החיים ולוא לשעה קלה. אל מול הצד הנגדי, אין האדם בוחר בו כי עם המר בוחר באדם – אז היסורים באים על האדם. הצד החמוץ זו הקליפה המגינה על האדם כמו המעטפת המגינה על הגרעין. כאשר החמוץ מדי נשלט על ידי הרע. טוב לו לאדם לזכור שהחיים החמוצים מוחזקים על ידיו כל השנה, שכן הטמטום מכסה עליו, זה החמץ לשון החמצן. זו הסיבה בה מבקש האדם לצמצם את עצמיותו (איסור החמץ בפסח – עת המלאך המשחית פוסח עליו) בדומה למשקפת אותה נדרש הוא לכוונן לשם מיקוד.