ספר כתבים עתיקים

הספר כתבים עתיקים מחבר בין שמים וארץ, מחבר בין תורה ומדע. הרעיון שמחבר בין שמים וארץ עומד על האנומליה של מים. מסתבר שאנומליה של המים המאפשרת את קיום האנושות בכל הרובדים היא זאת שאפשרה את פריצת הדרך.

המחיר המקורי היה: 115 ₪.המחיר הנוכחי הוא: 95 ₪.

תיאור

גיבורי כתבים עתיקים:
אופיר וליבי הם זוג ארכיאולוגים העובדים ביחד שנים. אופיר חיפש בית, בתקציב קטן, בירושלים. ומצא בית ישן על ארבעים דונם של יער טבעי. מייד עם כניסתו לבית החל אופיר לשוטט במקום, כמעט מעד, הוא מצא מערה ובתוכה קופסה ישנה. משפתח אותה גילה בה גווילים עתיקים מלפני 3000 שנה ערוכים בסדר מופתי. הגווילים היו במצב מצויין ונראה היה שיד הזמן לא נגעה בהם.
אופיר וליבי החלו לקרוא את הכתבים העתיקים ומצאו ש”בניהו בן יהוידע”, הכהן הגדול, הוא זה החתום עליהם. הם החלו לפענח את הכתבים כשהם מכינים רשימות משלהם על המידעים המדהימים. הם למדו לגלות שהרבה מהתובנות נכתבו בדרך של קבלה ותורה, הם גילו תובנות מדהימות על סודות הבריאה, מסתרי הפירמידות, הכחדת הדינוזאורים, סודות הזמן, על היקום ודרך ההשרדות של הקיום האנושי.
בהמשך, אופיר וליבי כינסו מסיבת עיתונאים בה הודיעו על מציאת הגווילים העתיקים ועל ערכם לציבור. מרגע היוודע על הגילוי החלו לנהור למקום מדענים ועמיתים מכל העולם, והשקט שאופיר וליבי חיפשו כבר הפך לרעש תקשורתי המסוקר בכל העולם. עיתונאים מרחבי עולם בקשו לראיין אותם וצלמים בקשו להנציח את הדבר החם של המאה.

הרעיון מאחורי הספר כתבים עתיקים

המחשבה שהתורה בעצם נכתבה כמו בכתב סתרים, צפון ועמוק למביני ענין, מגלה רק עכשו כי הפשט כפי שהוא נקרא בעצם מרמז לא רק על סודות הבריאה, כי אם על האפשרות של פריצת דרך בתחום המדע, הטכנולוגיה, הרפואה ומה לא.
דרך מעלות חכמת המים ניתן לגלות את מסתרי היקום, את התהליכים שכל כך הרבה מדענים מפצחים את הצפנים של החיים ועושים באמת עבודה נפלאה. החיבור בין מדע לתורה:
1. אנומליה של המים:
איזו הוראה מקבלים המים עת הטמפרטורה יורדת מתחת לארבע מעלות?
2. פוטוסינתיזה – המרת אור למים ואוויר.
3. חוק שימור האנרגיה.
4. מדוע הלויתנים מתאבדים?
5. השעון הביולוגי.
6. השעון הביולוגי בין כוכבי.
7. פרו ורבו.
8. צלילים מהחלל.
9. הפירמידות.
10. מה היה תפקיד הדינזאורים על כדור הארץ?
לגלות את התורה שהכל רשום, ובעצם לא רק שניתן למצוא בה ולהפוך בה כי אם ללכת לאורה, להבין שניתן למצוא את סודות היקום, את סודות הקיום, את נתיב החיים, את המרפא והמזור למחלות רבות.
‘כתבים עתיקים‘ נכתב מתוך תפיסת עולם שהחיים אינם רק עוברים ושבים, כי אם מתנה שניתנה לנו ועלינו לשמרה מכל משמר. הרעיון שכל אחד מאיתנו הינו יחיד ומיוחד, ושלכל אחד מאיתנו ישנם כוחות חבויים, מין פוטנציאל שיכול להוציא את עצמו, כמו להיוולד מחדש. לשם כך ברא האלהים לנו מכשולים ומעצורים, נפילות ורגשות כדי שנוכל להתעלות מעליהם. והכי חשוב, לדעת שכל הסובב אותנו, העצים והנהרות, האגמים וההרים, הבית והקירות, הדומם והחי והצומח הם חלק מנוף חיינו. הם לא נמצאים במקרה במקום וכל אחד הוא פיסה של החיים שלנו.
וכי הטבע הוא כל כך מופלא ומיוחד – רק להקשיב לו, לדעת שאנו לא לבד, שהחיים מדהימים ביופיים וכל מחשבה היא אוצר בלום של תרכובת היכולה להתגשם אם רק נהיה מוכנים לקראתה. ואתם לא מבינים שזה יותר מחלום – זו התורה, והיא בידינו.

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “ספר כתבים עתיקים”

טעימה מהספר

הרקע

אופיר וליבי הם זוג ארכיאולוגים העובדים ביחד שנים. הם אף פעם לא מימשו את הקשר שלהם לנישואין – ואולי פעם הם יתחתנו.

אופיר חיפש בית, בתקציב קטן, בירושלים. וליבי היא זו שהפנתה אותו לידיעה קטנה בעיתון – על בית ישן.

אופיר הפך לבעלים של בית ישן על ארבעים דונם של יער טבעי.

הבית ששינה את חייהם.

מייד עם כניסתו לבית החל אופיר לשוטט במקום, כמעט מעד, הוא מצא מערה ובתוכה קופסה ישנה. משפתח אותה גילה בה גווילים עתיקים מלפני 3000 שנה ערוכים בסדר מופתי. הגווילים היו במצב מצויין ונראה היה שיד הזמן לא נגעה בהם.

אופיר וליבי החלו לקרוא את הכתבים העתיקים ומצאו ש”בניהו בן יהוידע”, הכהן הגדול, הוא זה החתום עליהם.

הם החלו לפענח את הכתבים כשהם מכינים רשימות משלהם על המידעים המדהימים. הם למדו לגלות שהרבה מהתובנות נכתבו בדרך של קבלה ותורה, הם גילו תובנות מדהימות על סודות הבריאה, מסתרי הפירמידות, הכחדת הדינוזאורים, סודות הזמן, על היקום ודרך ההשרדות של הקיום האנושי.

בהמשך, אופיר וליבי כינסו מסיבת עיתונאים בה הודיעו על מציאת הגווילים העתיקים ועל ערכם לציבור. מרגע היוודע על הגילוי החלו לנהור למקום מדענים ועמיתים מכל העולם, והשקט שאופיר וליבי חיפשו כבר הפך לרעש תקשורתי המסוקר בכל העולם. עיתונאים מרחבי עולם בקשו לראיין אותם וצלמים בקשו להנציח את הדבר החם של המאה.

הם הוזמנו להשתתף בסמינרים ברחבי העולם ובו הם הסבירו על התוכן הרוחני והשפעתו על המין האנושי.

בקורות החיים של אופיר כתוב:

תחילת ההתעניינות שלי בארכיאולוגיה הייתה בבית הספר הריאלי בירושלים, בהשפעתו של המנהל ד”ר נחום יעקובי, שלימד אותי תנ”ך משולב בהיסטוריה של ארץ ישראל הקדומה. כל צעד ושעל על אדמת ארץ ישראל היה משהו מרגש עבורי – אדמת קדש היא. הרבינו בטיולים ברגל ונהגנו לטייל כשמדריך הטיולים היה מבאר לך מתוך מבואות התורה את הסימנים שניקרו בדרכינו.

את התואר פרופסור הוא השלים לאחר שזכה בציון לשבח על מציאתו את הכתבים העתיקים של ‘בניהו בן יהוידע’.

הקדמה

אופיר וליבי גיבורי ‘כתבים עתיקים’ מובילים את הקידמה דרך 3000 שנה. אופיר חושף מערה בת אלפי שנים, בתוכה הוא מוצא ארגז ובו מגילות עתיקות גנוזות.

אופיר מתוודע ל’בניהו בן יהוידע’, הכהן הגדול, שחי מלפני 3000 שנה המספר את מסתרי התורה-קבלה, מוליך אותו לעברו, מוליך אותו קדימה. “בניהו בן יהוידע” מספר לו מסודות החיים הנוכחיים, הנצחיים, ומעולמות המקבילים לנו – תוך כדי הוא מגלה את הקשר בין תקופה אחת לשניה. את פשר המשיכה שלו להיסטוריה, לארכיאולוגיה ואת המשיכה שלו לעולם האחר. כך אופיר וליבי נחשפים לעולם הקבלה.

ליבי ואופיר מגלים את הקשר ביניהם. הם פועלים לעזור לאחרים לחזור לאחור, כמובן בעזרת ‘בניהו בן יהוידע’. בדרך זו הם גם מוצאים פתרונות לאדם, פתרונות עכשווים.

אופיר את ליבי

הקשר של אופיר עם האדמה היה כסוד. היה לו קשר מיוחד איתה. קשר של חיבה, אולי משום שהיא החזירה לו משהו מן הבטחון שלו. יכול היה לעמוד על צוק נושק את הים ולחוש את הכוח המבעבע מתוכו. כמו זכרון עמום מן העבר שיחק הדבר לתוכו. ולא היתה לו שליטה בדבר.

האדמה החזירה אותו להיסטוריה; סיפורי העבר והשרידים הפיזים שנותרו מהם.

בילדותו, אופיר נהג להרים אבנים וחלוקים על מנת לבחון אותם. אולי לא האבן עניינה אותו במיוחד, כמו שהוא היה מגלה אחרי מישוש את סודותיה כמוסים. מין תראפיה אישית.

שעות יכול היה להתבונן בהן, מנותק מהעולם, נסחף פנימה, נעלם לתוך עולם אחר, שונה. לא פלא שנמשך בחבלי קסם אל ההיסטוריה המאוחרת של עמי קדם. מחפש מקורות מידע, קורא ומעלה מראות מהעבר בדמיונו.

היתה לו משיכה לארכיאולוגיה. תחום אחרון זה עניין אותו במיוחד, היה בו דחף לאסוף כמה שיותר חומרים הקשורים לנושא, מה עוד שהיה מנוי על מגזין לאמנות וארכיאולוגיה.

אופיר בילה את רוב שנותיו במרכז העיר ירושלים. הבית שגר בו היה מלא דיירים ושום דבר מהמציאות לא היה קרוב אליו. זה היה חלק מהשגרה שנראה היה כגורל.

הוא חשב מספר פעמים לעזוב את העיר. היא נראתה לו יותר מדי המונית ורק ההיסטוריה שלה הציפה בו געגועים למקום, לעבר.

לאחרונה מרכז העיר הסואן משך אליו אנשי עסקים מכל הארץ. כבר הוא שמע על הצעות מחיר שהדהימו את שכניו, אבל מעולם לא חשב להתעניין בזה. הוא לא היה בשל למעבר.

בילדותו תמיד העירו לו שעיניו דומות לעיני דג קרפיון – בולטות החוצה עם מבט חולמני. העפעף העליון שלו סגר על מחצית עינו דבר שיצר רושם כאילו אין הוא מגיב לסביבתו, אדיש מה. אבל הוא ידע שאין זה כך. ילדותו הלא מסודרת גרמה לו להתחבא בתוך עצמו ולא להראות. בעצם אף פעם לא חיפש להיות בולט.

אופיר חי בתקווה שיום אחד חייו ישתנו מקצה לקצה, אולי הוא יהיה מישהו אחר. ועכשו, כשעמדה בפניו ההזדמנות לנוע ממקום מגוריו למקום אחר, ידע שזו הזדמנות שאין להחמיץ.

לא מכבר מלאו לו שלושים, ועתה הזדמנה לו האפשרות להגשים את חלומותיו. לכן משהציעו לו מחיר הוגן עבור דירתו, ענה ללא היסוס – כן!!!

המצחיק שבדבר, מיד אחרי שחתם על חוזה המכירה הציעו לו עשרים אחוז יותר על דירתו הקטנה. והוא, שמעולם לא ראה עצמו סוחר בעניינים שכאלה, לא ראה טעם להפר את ההסכם הראשון.

מכל מקום, אופיר החל מחפש שטח אדמה אשר תואם את חלומותיו. הוא רצה להמצא במקום שומם מנפש אדם, מקום שיתן לו את האפשרות להתחבר עם הנשמה שלו.

הוא דיבר על כך עם ליבי, הוא ידע שאין לו כיוון או מחשבה, היכן לחפש והיא הבטיחה לו עזרה בענין.

בינתיים הוא המשיך בעבודתו בגן החיות, עבודה שבעיניו היתה משעממת, אך עבודה שאפשרה לו לקיים את עצמו בדוחק מה.

הוא התחיל את עבודתו בשש בבוקר, רוחץ את הכלובים, מסלק צואה וגללים ומספק אוכל לחיות הטרף – זאבים ואריות – במריצה מלאה בפגרים.

מדי פעם יצא לו להתבונן בחיות הטרף, כמובן דרך הכלובים, כיצד הן תולשות את הבשר, בולעות אותו בשלמותו. איזו עוצמה יש להן. איך הטבע ברא יצורים כאלה עוצמתיים, בעלי אינסטינקטים מפותחים להפליא – חוש ריח אדיר, טפרים חזקים ושמיעה אבסלוטית. כנראה, חשב, החיות קיבלו תכונות אלו במקום אינטלגנציה. והאדם המפותח, זה שחושב שמבין הוא הכל, הולך בין הטיפות, כמו חיה מנסה לסחוב ידע, לגנוב דעת, לשלוט ביקום.

זו כנראה אחת הסיבות שכל כך התחבר לטבע – עוצמת המגע, הרוח שמנשבת, החיות המבעבעת, ללא משוא פנים, ללא תנאי, ללא העמדת פנים.

כל יום היה מסיים את עבודתו בסביבות השעה שתיים אחר הצהרים. לאחרונה, יכול היה להתפנות לחפש במרץ אחר בית שיתאים לחלומותיו.

לא היו לו הרבה חברים או ידידים. ליבי, החברה היחידה שלו, היתה באותו ראש שלו. ליבי היתה לצידו ומאחוריו, בכל פעם שהוא האט בדיבור היא השלימה אותו. הוסיפה לו בטחון.

היא היתה בגובה ממוצע, מופנמת, ישירה במבטה ושפתיה בשרניות, ביישניות, עולות כלפי מעלה.

גינגית, עם מעט נמשים. דבר שיצר אצלה את הנמרצות והדחף.

בכלל, היתה ביניהם טלפתיה. הוא הרגיש בטוח איתה. הם השלימו אחד את השני. הכי אהב אצל ליבי את היותה מהירת קליטה והבנה; את יכולתה לראות את הדברים מעבר, תמיד היה לה הסבר מענין. ויותר מכל, אהב אצלה את הדרך המיוחדת בה נהגה לאכול ספגטי; משחקת באצבעותיה בספאגטי; פעם חשב שהספאגטי כל כך נהנה ממגעה, שינוע מאליו.

משיכתה של ליבי לריחות היה דבר מחשמל. ליבי היתה רגישה לריחות. היה לה ידע עצום בכל הנוגע לריחות: המורכבות של הריח כמוה כד.נ.א של הגוף. יש בו את כל המרכיבים כדי לחבר שניים, בזיווג. בעולם התעשיתי כמעט אין מקום ל’בעלי אפים’ – שום דבר כבר אינו טבעי. כח הריח ידעה הוא משהו משמר ועתיק יומין. הרי ביכולתם של התאים-קולטנים להתחדש מחדש חדש בחודשו.

ליבי היתה ידועה בכריזמה שלה. הרגישות שלה לזרים היתה מדהימה, ואת זה אופיר אהב במיוחד.

המודעה

בבוקרו של אותו יום ראשון, ליבי הרימה אליו טלפון; “פתח את עמוד 86 בעיתון, מצד ימין למעלה”:

בית בודד, בתוך יער קסום. דרוש לבית שיפוץ קל. מחיר הוגן.

המודעה הציתה את דמיונו.

הוא לא חשב פעמיים ומיד ביקש רשות להשתחרר מוקדם יותר. הוא צלצל למספר הטלפון המופיע במודעה.

ענתה לו אישה מבוגרת שהיתה מאוד אדיבה כלפיו. כנראה לא היו לה הרבה פניות לפי הסבלנות שלה לשאלותיו.

“הבית אומנם זקוק לשיפוץ, אך מצבו די טוב והמחיר הוגן” ענתה.

היא דיברה קצת על כך שהיא לא יכולה להחזיק בבית עוד. וכשהיא תארה את המקום דמיונו החל לעבוד שעות נוספות.

אופיר לקח את כתובתה וקבע איתה מאוחר יותר לאותו יום. הוא ארגן מפה של האיזור ומיד החל בהכנות לנסיעה. התרגשות ומחשבות רבות התרוצצו לו בראש. בזוית עינו הציץ בליבי, מרוצה שהצטרפה אליו. דעתה היתה חשובה לו מאד.

על פי הוראות הנסיעה של האישה המבוגרת דובר על נסיעה של לפחות שעתיים, אולם הדרך התארכה הרבה מעל המצופה.

השמש ירדה וזו היתה השעה הרביעית לנסיעתם. בכל פעם נראה היה כאילו הם מתקרבים למקום.

איכשהו, על פי הסימנים שנתנה הגברת הזקנה החלו עולים על שטח סלעי, ממשיכים את נסיעתם במקום שנראה היה כאילו איש מעולם לא טרח לחיות בו. רבע שעה נוספת של נסיעה איטית הובילה אותם אל קרחת היער, מקום שתואר על ידי האשה כפניה אחרונה.

הוא לא תאר לעצמו מקום כזה. שומם מאדם.

בהתאם להוראות הגברת הזקנה, הם השאירו את המכונית ליד קצה שמורת עצים. צמודים יחדו, עשו דרכם רגלית, מפלסים דרכם ביער. אופיר לא שכח לקחת פנס כפי שהזקנה פקדה עליו.

המקום נראה בעיני אופיר מכשף משהו. היה בו ריח משכר של צמרות עצים, טעם של שקדים קלויים נשאף אל נחיריו, מעניק לו תחושה נהדרת.

ואז, פגשו עיניהם את הבית. הבית שנגלה לפניהם, היה בית ישן בדיוק כמו בסרטי המערבונים; בית עץ בנוי לתלפיות, עם ארובה, מרפסת רחבה וארוכה בלטה על רקע נדנדה חדשה יחסית. מפל מים נשמע למרחוק, שוקק חיים וציוצים של עשרות ציפורים העידו על כך שהמקום מלא פעילות. ליבי נראתה מאוששת קמעה משמצאו סוף סוף את המקום המיוחל.

אופיר נקש קלות בדלת, והגברת הזקנה פתחה לפניהם את הדלת. היא היתה כבת שבעים בקירוב ונראתה טוב לגילה. קמטים רבים היו בפניה, סנטרה תקיף, מעיד על עבר מפואר, קומתה שפופה מעט, דבר שהצביע על כך, שהתקופה האחרונה לא היתה קלה. בכלל, מפתיע היה לגלות ששיניה עדין לא איבדו את לובנם.

“בבקשה, אתם יכולים להכנס”. הישירה מבטה בהם. היא צעדה ללא מקל הליכה.

הבית, בניגוד לציפיות, לא היה מוזנח כלל. הם ציפו שפנים הבית יהיה עזוב, שונה ממראה בית נורמאלי, אולם הם הופתעו לטובה.

הבית היה מבריק למדי, מקושט בכלי נחושת ודמויות עץ מגולפות. מנורת אהיל היתה תלויה מעל ראשיהם. אופיר חש הנאה מהמקום.

הם התיישבו על כסאות בעלי משענת, כסאות שנשאו עבר מפואר משלהם. כסאות בהחלט לא רגילים יחסית למקום שכזה.

הזקנה הציעה להם לשתות תה מנטה, שטעמו המיוחד ערב לחיכם. העוגיות מעשה ידיה נעלמו אף הם כהרף עין – אחרי נסיעה ארוכה כפי שעברו לא יכלו שלא להיות רעבים.

אופיר פתח בסדרת שאלות לגבי אופי המקום: מה היא עושה במקום שכוח אל שכזה, כיצד שמרה על המקום ומה מעשיה?

הזקנה הציגה עצמה כמרלה. היא ובעלה הגיעו למקום לפני שלושים שנים. בעלה היה חולה אסטמה והמקום היה מומלץ על ידי חברים ורופאיו אשר יעצו לו לחיות במקום שכזה.

“בתחילה היינו יושבים שעות ומתענגים על הנוף”, כך התחילה, “לומדים להתנתק מהעולם הגשמי. אט אט השקט והשלווה חדרו לתוכנו; השמיעה החלה להתחדד, כל מה שרצית לשמוע זה רק את ציוץ הציפורים, את הרוח המניעה את צמרות העצים”.

“היינו נוהגים לרדת לנחל”, מרלה הצביעה על המיקום המשוער, “מרטיבים את כפות הרגליים. שעות היינו מבלים שם, מתמזגים עם הטבע”.

ובנימה רצינית הוסיפה, “כל דקה במקום זה שווה לשנת חיים. אחרי שאתה מתרגל לחיים מסוג זה, אין אתה רוצה להתנתק מהצלילים של השקט. גן עדן אמיתי. אתה רוצה שדבר לא יפסק, שהכל ימשיך מאותה נקודה ממנה התחלת”.

“עם הזמן אתה לומד לאכול לאט, לועס פעמים רבות את מזונך עד לבליעה. הבינו, פניה הרצינו, האדם בניגוד לחיה נדמה לו שהוא רעב, אז הוא מתנפל על כמות גדולה של מזון על מנת שתחזיק אותו לכמה שעות, והוא לא יודע שהגוף יכול להסתפק במחצית הכמות!!!”

“אתה יכול להרגיל את הגוף לסמים, אתה יכול להרגיל את הגוף למזון תעשייתי – מזון משומר, ואתה יכול להרגיל את הגוף לטעם אנושי טבעי – מי מעיין, מזון אורגאני הגדל על העצים והאדמה. הגוף לומד להכיר בחשיבות קיומית זו, ועם הזמן לומד הוא להסתפק במועט. לגוף לא חשובה הכמות אלא האיכות”.

וואו, ברקו עיניהם.

התקשרו עכשיו ונשמח לעזור